עכשיו 20 יולי 2019, 16:16




פרסם נושא חדש הגב לנושא  [ הודעה אחת ] 
הנוסע בזמן חלק 2 
מחבר הודעה

הצטרף: 24 פברואר 2007, 21:42
הודעות: 89
הודעה הנוסע בזמן חלק 2
פרק ב':
אני לא יודע אם זאת האמת שתופחת לך כל הזמן בפנים או שמא זאת המציאות שלוחצת על הבטן שלך כל כך חזק. אתה נאנק, פולט אוויר רווי בחמצן. אתה לא נושם. העצב בא וקורע אותך מבפנים.


באותו יום שטוף שמש, אחרי שמצאתי עבודה וניסיתי להמשיך בחיי אחרי מותה של סנדרה. בדיוק באותה שנייה שקרני שמש בודדות הצליחו לפרוץ את תריסי החלון, בדיוק באותה נקודה ששעון השידה הירוק החל להשכים, ראיתי נערה כבת שש עשרה ישנה לידי. פניה היו צחורות כמו כנפיי מלאכים שמימיים, שיערה האדמוני והחלק נשפך לו במן הרמונה קלאסית על הכרית. נשימותיה המדודות נשמעו כמו צעדי ריקוד חוזרים ונשנים. ובדיוק באותם רגעים כמו אלה אתה בודק אם אתה חולם או שזאת המציאות, מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים מעוצמת הצביטה.
היא הייתה בגבה אליי, היא לבשה חולצה לבנה ומכופתרת וחצאית ורודה שהגיעה עד לקרסוליה. היא החלה לזוז מתוך שינה וכשהסתובבה אליי כאחת שקמה משינה עפעפיה פרפרו כמה פעמים.
" איפה אני?!", היא שאלה בבהלה, עיני הטופז נפערו לרווחה.
" את אצלי בבית. קוראים לי מייקל."
" איך הגעתי לכאן?", היא עמדה צמודה לחלון, גבה נלחץ על הזגוגית השקופה.
" תאמיני לי שאני לא יודע..."
ראיתי מבט מבועת בעיניה, היא הרימה את כפות ידיה והסתכלה בהן ואז כמראית עין נעלמה מביתי.

התקופה שלי בבית הספר היסודי הייתה תקופה טובה, אולי הטובה מכולן. בלי דאגות. אהבתי את חוסר האחריות הזה, יכולת לעשות ככל העולה על רוחך ולא היית חייב לעשות כלום. המצב כל כך שונה עכשיו, איפה שאני נמצא, יש לך חובות שאתה צריך למלא. ככה זה החיים אצל המבוגרים. הייתי מעדיף אם לא היו קיימים חשבונות המים והחשמל. לצערי, אנשים הם טפילים נדבקים כל כך חזק לחלקת אדמה טובה ומנצלים כל טוב שבה, עד שהיא מתכלה. אני הייתי מעדיף להיות פסנתרן, חיים שקטים ושלווים ואתה עושה מה שאתה אוהב – לנגן. אני באמת חושב שיכלתי להצליח בזה. אני שוב נעלם.

חבר הילדות שלי, ג'ורג', דפק על דלת ביתי.
" היי! מייקל! קום ותתעורר קרן שמש!"
לא היה לי כוח לקום מן המיטה. המיטה הייתה כל כך חמה והמצעים כבר התקבעו בצורת גופי והשמיכה הייתה בדיוק באופן הנכון, שאני אוהב, עליי.
מכה רמה הזיזה את הדלת, " אנחנו נוסעים לווגאס מותק! פתח את הדלת!"
ווגאס? בטח שוב פעם טימותי וניק רוצים לבקר במועדון חשפנות הקבוע שלהם. אין לי כוח לקום.
" יהיו שם גם בחורות..." , ג'ורג' אמר בקול המפגר שאני מכיר כל כך טוב מהילדות, אני בטוח שגם חיוך מטומטם נישא על פניו.
" כן אני יודע איזה בחורות, כמו ה' בחורות' שסידרתם לי לפני שנה שבסוף גיליתי שיש 'להן' חבר."
גלגול צחוקו של ג'ורג' עבר מבעד לדלת ביתי, " ידעתי שאתה כאן, למה אתה לא פותח את הדלת?"
" אין לי כוח לקום מהמיטה ויש לי כאב ראש שמפיל אותי."
"שתית אתמול?", הוא שאל בדאגה.
" כן, הרבה בקבוקי בירה וכמה וודקות טובות."
" לבד עושה לך יותר מידי רע? נו! קום כבר ותפתח את הדלת!"
" קמתי מן המיטה. נעלתי את נעלי הבית. בדרך לעבר הדלת הצצתי מהחלון וראיתי שמבול יורד בחוץ. קור מקפיא שרר בדירה והמזגן לא הצליח לחמם אותה ממש.
אחרי שסגרתי את הדלת הוא אמר, " בואנה למה כל כך קר אצלך?"
" המזגן בטח שוב עושה בעיות."
" נו, אז מה קרה?", הוא אמר ובאותה העת התיישב על הספה הכחולה.
" אין לי כוח... תגיד לי מה הסיפור של ווגאס?"
" טימותי וניק מצאו אחלה מועדון. הם רוצים לספוק את הראש קצת, מה רע בזה?"
" אין רע בזה, " אמרתי והוצאתי שתי כוסות זכוכית מן הארון, הצעתי לו יין והוא הניד בראשו ואמר שהוא מעדיף לשתות מים.
ג'ורג' היה גבוה מאד ושרירי. שיערו הקצוץ והשחור התערבב נפלא עם עורו השזוף.
"אתה יודע שאני לא אחד כזה שהולך למועדונים ולנשים זולות" , אמרתי, " אז למה אתה עדיין מציע לי?"
" הסתכלת על עצמך לאחרונה? אתה נראה בודד ואבוד." הוא לגם לגימה מן המים והניח את הכוס על שולחן הזכוכית השקוף.
" אני דואג לך."
" ומה עם ג'סיקה והילדים?"
ג'סיקה הייתה אשתו של ג'ורג' והיום להם שני ילדים קטנים וחייכנים. מג בת העשר ודניאל בן השבע.
" אני לא התכוונתי לבוא. הצעתי לך ללכת איתם כי חשבתי שזה יעשה לך רק טוב."
רעם נשמע מבחוץ, חזק יותר מכל דבר הנשמע באותה העת. הוא בלע את רעש המכוניות שנסעו בכביש האספלט החלק. ובלע את צעקות הזוג שבדירה ליד. הוא אפילו בלע את האור והותיר חושך.

איפה הם עכשיו? טימותי וניק בלאס ווגאס, נשארו להשתקע ולהשקיע באיזה מועדון חשפנות שלהם.
ג'ורג' מבקר מידי פעם. התרחקנו מאד מאז המוות של סנדרה, אני לא מאשים אותו. אני חושב שאני הייתי מתרחק אם הייתי במקומו. אני חושב שגם אני הייתי נותן לאותו אדם את המרחב שלו. אני לא יכול להפסיק לחשוב על אותה נערה עם השיער האדמוני. כל פעם שתמונתה עוצרת בעיניי, לבי פועם בחוזקה, וגל התרגשות שמתחיל ממתחת לבטן מתפזר לכל הגוף.
אני לא לבד. זאת אומרת עכשיו כן, כי היא עזבה. אבל זה נותן לי תקווה שמחזיקה אותי מלא ליפול לתהום הרחבה והעצומה, מחזיקה אותי חזק כל כך שלא אמעד מהגשר הצר. אני מקווה שאוכל לראותה שוב.
נקישה חלושה התדפקה על דלת העץ וקטעה את חוט מחשבותיי. הצצתי בעינית. ראיתי איש זקן עם שיער לבן ומקורזל בשיגעון השנים. היה לו מקל הליכה בצבע חום כהה. משכתי את הדלת.
" שלום לך מייקל." , הוא אמר בקול תשוש והזמין את עצמו פנימה.
" מי אתה?"
" הו.. אני הוא אתה רק גרסה יותר מאוחרת שלך. " הוא אמר והתייבש על הכורסא החדשה שקניתי כמה ימים קודם לכן. הריפוד השחור עדיין הריח מאריזת הקרטון שאיתה הוא בא.
" המסעות לא יפסיקו?" , שאלתי בכאב למרות שכבר ידעתי מה תהיה התשובה.
אני הזקן הביט בעיניי ביגון והניד בראשו. עיניו הירוקות כמעט וכבו מכל זוהרן הירוק.
" עתידה להיות לך תקופה קשה."
הנעתי את גופי בעצבנות.
" אני מניח שיש לך הרבה שאלות לשאול אותי, אך מניסיוני בעבר, לומר לך את העתיד יעשה יותר נזק מאשר יועיל, אז אל תשאל אותי שאלות מייקל... הנח להן לשקוע." הוא אמר, מזיז את המכוון של המשענת אחורה לכדי מצב של כמעט מאה שמונים מעלות.
" אז מה אתה מצפה ממני לעשות?" , שאלתי בקוצר רוח עדיין עומד מול פתח הכניסה.
" אל תלך לאותה עלמה עם השיער השחור" הוא אמר ונעלם כברק מהדירה.

פיסות הזיכרון של העתיד – עבר – ההווה חברו והתמזגו להן כמו צלילי תזמורת פילהרמונית. הכל מתחיל להתבהר ולהתכהות יותר. שניהם יחדיו. בעצם ככל שאני מגלה יותר ככה אני יותר אבוד.

וזה כמו ריצוד בעיניים, צריבה קטנה ומציקה, אתה משפשף את העין מוריד את האיפור ואת המסכה שעל פניך. הדמעות שוב זולגות כיין לבן לליל שיכרון. רוח שורקתת באוזניי, עור התוף כמעט ונקרע מן העוצמה. אני מוטל באחו ירוק ורחב ידיים. אותה ילדה עם שיער שחור ישבה על שמיכת בד ושיחקה עם בובות. לפי הערכתי היא כבת שש או שבע עכשיו. לפעמים זה מרגיש לי מוזר כל כך לנסוע בזמן, לקפוץ לזמנים שונים לאנשים שונים, הכל משתנה – חוץ ממני. היא הייתה חיננית כל כך, אותה ילדה קטנה עם שיער שחור עמוק שגלש לו למאחורי גבה. היא לבשה שמלה ורודה עם דוגמת פרחים בבטן.
היא מלמלה משהו אך הייתי רחוק מידי ולא יכולתי לשמוע. פסעתי בזהירות על אדמת היער הגדושה ענפים קטנים ובכל מיני גדלים. השיחים והעצים הנמוכים העניקו לי מקום מסתור טוב.
" אני חושב שלי הוא מגעיל. הוא לא היה חייב לרייר על הכסא של המורה. אמא אומרת שללי יש בעיות. אני לא חושב שיש לו בעיות. אני יודעת שהוא מגעיל."
היה משהו מהפנט בקול שלה, מכשף, גורם לך לרצות להתקרב עוד כמו עש שמתעופף לו מול מנורה שמטילה אור חזק ובהיר ומהפנט.
אני לא יכול לעצור בעצמי, אני מתחיל לצאת מן חסות היער. אני רועד. מפרפר. מצאתי את עצמי מיוזע במיטה. יושב מכווץ ושותה את האוויר כמו מיץ תפוזים משובח ואיכותי. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם.

" אתה עוקב אחריי?", הנערה עם עיני הטופז הבהירות והשיער האדמוני שאלה.
" מה... לא!" , אמרתי בעודי בוחן את רקע הטירה הגבוהה, עם קירות לבנים אפורות.
" את נוסעת בזמן." , אמרתי.
" אתה לא מצפה ממני להאמין לזה, נכון?"
" את היית בבית שלי לפני כמה ימים, את לא זוכרת?"
" אני קוראת לשומרים... בחיי כמה שאתה משוגע!" , היא אמרה בעודה הולכת בחיפזון לעבר הדלת.
יכול להיות שהגעתי אליה לפני שהיא נסעה אליי בפעם הראשונה?
" חכי! אני יכול להוכיח לך."
היא סובבה את ראשה בקלות כזאת שהשוותה לשערה מעוף של ציפור כתומה ויפהפייה, " אני מחכה" , אמרה בזלזול.
הרגשתי ויברציות בגבי שעולות לאורך החוליות. מראה הטירה נמחק מעיניי. נחתתי באמבטיה, גבי נמחץ למול האמבט הקשה.
"אחחחחח!!!", צרחתי מכאב.
"שוב פעם אני פה", היא אמרה, " איך הגעתי לפה? שוב?"
שוב פעם עיניים דומעות ופרפור מטומטם על רצפת האמבט המכאיבה.

אח האש חיממה את החדר הקטן. דלתות החדר היו פתוחות קמעה ויכולתי לראות אותי מבוגר יותר, עם שיער סיבה סבוך שנלחם בשיער השטני הצעיר. ראיתי אותי מתעלס עם אישה צעירה ויפהפייה, אישה עם שיער אדום ושדיים שופעים.
מיקומה של המיטה הזוגית היה באמצע החדר. היו בחדר שולחנות גרניט זוהרים וכסאות שיש מעוצבים. רעש תנועת המיטה חדל לפתע.
" מתי אתה צריך לחזור?" , קול נשי מלא בחן אמר.
" אני לא יודע, אין לי שליטה על זה כמו שלך יש."
" אני כל כך אוהבת אותך! תבטיח לי שתנסה ללכת לאותו בחור מוזר שראינו בדרך לקולנוע. נראה שהוא יודע טוב מה קורה לך... אני לא רוצה שתחזור למכשפה הזאת."
" אני אחפש אותו." אני העתידי הבטיח ונשק לה נשיקה חפוזה בפיה.
" אני צריך לזוז." , הוא אמר ונעלם לפתע.
" רגליי נשמטו ונחתתי על ברכיי.
" מי שם?!" , האישה היתומה מכל יריעת בד דרשה לדעת בקול סמכותי ומבוהל.
" זה מייקל." , אמרתי נבוך ונכנסתי לחדר. האש געשה כלבה רותחת באותה העת.
" אהה" , היא נשמה פנימה עמוקות, " אתה צעיר יותר מבדרך כלל. אם אני לא טועה... ראיתי אותך בגיל הזה כשהייתי נערה בתת שש עשרה בפעמים הראשונות שאני נסעתי" , היא אמרה והתקדמה לכיווני. ריח גופה הסתחרר באוויר החם והחנוק שיצרה האח. עיניי נתמלאו דמעות יבשות ומתוקות. הניחוח ששרר בחדר חידד את חושיי. גופה העירום התקדם לעברי. ידיה נכרכו סביב גבי. פיה היה כעת ליד אזני, " אני יודע שקשה לך עם מותה של סנדרה. הכל יסתדר בסוף." היא לחשה. לחישתה גרמה לעור שעל עצמותיי לרעוד ולרטוט משמחה נסתרת ולא מובנת. היא נישקה אותי, חילצה את כפתורי חולצתי מהבור שכבל אותם, הורידה ממני את החולצה. לשנותינו רקדו במחול פגיונות מתוק ורטוב. ערפל הקהה את הדאגות שצפו במוחי , והצליל את תחושת התרוממות הרוח. היא הורידה את מכנסיי. נשכבנו על המיטה. הייתי בתוכה והאש רק גברה וגדלה וככל שהזמן עבר ההנאה שבלהיות חלק ממנה, להיות היא, רק הלכה וגברה והגיעה לשיא. שוב פעם פרפור, נזרקתי לחדר חשוך ויתום מכל רהיט. הייתי עירום.
" גם אותך היא תפסה?" , אותו קול ששאל נעלם באפילה.
זעקתי ופתחתי את עיניי, הייתי באמבטיה והזעתי, זה היה בתקופת חורף ששלג הוריד פצצות בחוץ,והקפיא את האדמה החומה ומדרכות הטיט האפורות.


פרק ג' :
מטאורים שבויי אש התקדמו לכיוון האדמה העתיקה. סלעים עצומים ורחבים רעדו למגע סלעי המגמה בכדור הארץ. דינוזאורים שאגו חזק כל כך. אור לבן נתלה באופק והתקרב אליי. פרפור. אני שוב פעם בחדר שלי. הייתי נסער. לא האמנתי שראיתי את סוף העולם של הדינוזאורים.

" מייקל?", לחישה התקדמה באוויר לאוזני.
פתחתי את עיניי והסתובבתי לצד השני. ראיתי את אותה אדמונית יפהפייה עם עור השלג הצחור בצדה השני של המיטה. היא נראתה כעת כגילי – בת עשרים וחמש.
" זה מוזר כל כך... ראיתי אותך כל כך הרבה פעמים ואני עדיין לא יודע את השם שלך..." , אמרתי.
" אן" , היא אמרה, " זה השם שלי.
הבטתי בעיניה התכולות כשמיים. הנחתי את אצבעותיי על מותניה והלכתי למעלה למטה על גופה.
" הזמנתי לנו סושי" , היא פלטה. אצבעותיי עצרו לפתע.
" איך ידעת שאני אוהב סושי?"
" אתה אמרת לי את זה בעבר כשהייתי בת שלוש עשרה, את תאמר לי את זה בעתיד שלך."
" אן... זה מוזר לי כל כך."
" כן, אני יודע.."
היא סובבה את ראשה לעבר השידה שהייתה מאחוריה, לקחה את השלט האפור והדליקה את הטלוויזיה. היא הניחה את ראשה על חזי וביחד ראינו תוכנית בידור ' אויבים'.
למרות שצחקתי והייתי קשוב, ונהניתי להיות איתה שם, המחשבות נדדו כל כך רחוק. אני כל כך רציתי להפסיק עם המסעות האלה. ואם לא להפסיק – לפחות לשלוט בהם.

" סנדרה! סנדרה!" , קול אימהי חיפש ילדה בשם סנדרה. החושך שמגיע לפעמים בקפיצות האלה בזמן, מציק לי נורא. זה לוקח כמעט את כל השהות שלי בתקופה הנוכחית ואז כשהכל מתבהר ואני מצליח כבר לראות, אני צריך לחזור.
" אל תגיד לה שאני פה." , ילדה לחשה ממולי.
" איך קוראים לך?" , שאלתי עדיין מגשש עם עיניי באפילה.
" סנדרה, ולך?"
פרפור בחזה עלה. כל רחשי המכוניות נפסקו, והילדים הצווחים מהנאה לא נשמעו עוד. הייתי שבור על המיטה. שנאתי את עצמי כל כך על כך שלא יכולתי להישאר ולהיות איתה יותר. שנאתי את עצמי. למה הכל חייב להיות כל כך ההפך ממה שאתה רוצה? למה תמיד כל מה שאתה משיג חייב להיעשות בכאב כזה שמבתר את גופך?

אני לא רוצה למות, אבל לפעמים אני מייחל לזה כל כך. אני לא יכול להתמודד עוד עם הכאב. הוא אוכל אותי מבפנים. אני מתפורר.

החזקנו ידיים אני והשפיות איתה ועם הטירוף.
החזקנו ידיים אני והתמימות איתה והצביעות.
החזקנו ידיים אני ועצמי איתה והיא.
החזקנו ידיים אני והיא ומתנו את נפשנו
כשהן החזיקו ידן בנשימות אש אחרונות
לוהטות.

השעון שליד מיטתי צלצל. נתתי לו מכה והוא נחת על הרצפה והפסיק. אין לי כוח לקום לעבודה. אני כרגע עובד במפעל למתכות. עבודה שחורה וקשה מאד. ביום הראשון שלי לעבודה הזאת חזרתי עם שרירים כואבים וגאווה בקרשים.
עבודה שבה אתה צריך להתייצב בחמש לפנות בוקר, בשעה שאפילו הזונות והכלבים כבר לא בחוץ, ולעזוב את המקום בשלוש בצהריים.
עבודה כלבבי. רציתי לקחת יום חופש. גם ככה היה לי לילה נטול שינה, הייתי בהרבה מקומות אתמול. שוב פעם בימי הביניים עם אן. ובאחו הירוק עם אותה שחורת השיער הקטנה. בכל אותה העת שהייתי באחו זכרתי את מה שאני הזקן אמר לי. לא להתקרב לאותה נערת שיער העורב. אני לא באמת יודע למה הוא אמר את מה שהוא אמר אבל, בטוח הייתה לו סיבה מספיק טובה לכך. העיניים שלי כאבו כאשר הדלקתי את האור באמבטיה. הן היו אדומות כל כך. שוב מבט חטוף מגלה מברשת שיניים אדומה שוכבת לה בפלטפורמה האפורה. אך כמה דברים היו שונים. מלבד לאותה מברשת שיניים אדומה – נחו להן עוד שתי מברשות- אחת ירוקה ואחת סגולה. לה ידעתי מה פשר הדבר ומה הולך לקרות. ידעתי דבר אחד. אני מאבד שליטה. כשאני חושב על זה עכשיו, זה ממש כואב לאבד שליטה. זה כמו לנסוע עם הרכב ולא לשים לב ולהחליק בכביש, ואז אתה עושה סללום בכביש ונתקע במעקה הבטון של הגשר. ואז זכוכיות מנופצות מקשטות את קו ההפרדה הרציף ואת הגוון השחור של הכביש. וזה כל כך כואב לי להביט בתמונה הזאת ולהבין שהיא לא רק מצטיירת במחשבותיי אלא היא מתרחשת באמת. אני מפחד.
' הפחד הוא מה שמניע אותנו' – שמעתי את ג'ון לנון אומר את זה פעם באחת מן ההופעות של הלהקה. כנראה שהוא צדק כשאמר את זה, כי באותה השנייה שראיתי את התמונה החרידה הזאת- רצתי הכי רחוק ומהר שיכולתי. זה מוזר. אני מוזר. אני רוצה הבייתה. ילד קטן בכה לו בשולי המדרכה. לא התייחסתי אליו, המשכתי לרוץ הרחק הרחק. ואז שוב פעם חלפתי על פניו. אני לא יודע מה קורה פה.
פרפור.
אני בחדר שלי עם אותה עלמה שחורת השיער. ואנחנו עושים אהבה. זה לא מרגיש טוב. התחושה לא מתקרבת בכלל למה שחוויתי בטירה עם אן. שוב פעם הכל מתפורר ונעלם.

שוב פעם אני רוכן מעל האסלה ומקיא את הנשמה שלי. ' דינג – דונג', פעמון הדלת הודיע.
פתחתי את הדלת, זה היה ג'ורג'.
" מה קרה?" , פלטתי עדיין מנסה להתמודד עם מרות הקיא.
" אני...אני... ראיתי אותך מבוגר יותר והתחלת למלמל דברים חסרי היגיון... ואז נעלמת."
האדמה נשמטה מתחת לרגליי, מה קורה פה?
" הכל בסדר מייקל?"
" אני צריך לשאול אותך. אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."
שוב פעם פרפור. תמונת דירתי דהתה מנגד לעיניי.

הייתי לבוש בחליפת טוקסידו שחורה. הטירה זהרה בשלל קרני השמש, היא נראתה קסומה כל כך כאילו היא הולכת לעוף. האנשים הרבים שחיכו לטקס שיתחיל התלחששו בינם לבין עצמם. הכומר שעמד קרוב אליי ממול, חייך. הכל דמם ברגע ששמעתי פסיעותיה על אדמת הטבע החשופה, זה כאילו שכל התודעה וכל הנשמה שלי התעצבו בכל צעד שפסעה קרוב יותר אליי. הסתובבתי אליה, שיער אדמוני הרמוני שהתעופף לו ברוח כמו סוסי אש חסרי רסן, שמלה לבנה וצחורה שהתנועעה קלות כמו מעוף מלאך לשריקת הרוח. " אתה נראה צעיר יותר" , לחשה וקרצה אליי בעין אחת.
" ואת נראית פשוט... יפהפייה."
" התכנסנו כאן היום בכדי לחגוג את חתונתם של שני אנשים מיוחדים אלה" , הכומר התחיל לומר, " התכנסנו כאן היום לחזות במחזה הנפלא הזה של אהבה, של שני נפשות אלה שרוצות לחבור יחדיו ולחיות את כל חייהן."
דממה קצרה.
" האם את" , הוא פנה לאן, " אנאבת' מישל שירלי התקחי לבעל את מייקל ריצ'ארד?"
" כן." , היא אמרה בנחישות והשחילה בקלות טבעת זהובה על אצבעי הרביעית.
"והאם אתה מייקל ריצ'ארד התיקח את אנאבת' מישל שירלי להיות לך לאישה ובכך תדאג לכל צורכיה ותגן עליה מפני כל רע?"
" כן." אמרתי ואחד השושבינים שמאחורי שם בידי טבעת מתכת עם גילופי כנפי מלאכים בפנים חישור הטבעת.
" ובכן, אתה יכול לנשק את הכלה." הוא אמר וחייך.
פרפור.

" ואוו זה היה משהו, אתה לא חושב?"
" אן? את לא חושבת שהם ישתגעו לאן נעלמנו באמצע הנשיקה?!"
" לא..." , היא אמרה בביטול, " ראיתי את זה כבר קורה... אני הצעירה ואתה המבוגר יותר יבואו לשם ואף אחד לא ישים לב... הם יחשבו שאיזה מכשף עשה קסם קטן שהעביר אותנו מקום... ככה זה ימי הביניים מאמינים באמונות תפלות."
" אן... זה מוזר, אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך כל חיי."
" אתה באמת מכיר. " היא נשקה על לחיי, " עכשיו קום בוא נתקלח."
פרפור.

ג'ורג' חיכה בדירתי. כשפתחתי את הדלת הוא קפץ מכיסאו והתקדם אליי במהירות.
" זה שוב פעם קרה... אתה מוכן להסביר מה קורה פה?!"
" אני נוסע בזמן." , אמרתי מנסה לא לחייך ולא להסגיר שום דבר ממה שקרה.
" חשבתי שאתה משתגע... ובסוף אני המשוגע משנינו." , הוא אמר והחל לפסוע חזרה לכיסא, הוא הרכין ראשו בין שתי ידיו. הבית שמם. הכל היה שקט בחוץ חוץ מרעש צרחות הזוג בדירה ליד שרב כל הזמן. הכל דמם.
" ממתי זה התחיל?"
" מאז שהכרתי את סנדרה."
" לא חשבת שכדאי לספר את זה למישהו?!" , הוא שאל.
" לא חשבתי על כלום ברגע שזה התחיל לקרות. הייתי אבוד. לא ידעתי מה קורה לי."
" אתה יכול לומר מה יקרה בעתיד?"
" לרוב אני נוסע לעבר."

אחרי שג'ורג' הלך. הלכתי לאמבטיה ומילאתי מים חמים באמבט. פשטתי את בגדיי ונכנסתי למים החמים. אדים התפזרו באמבטיה, הקשו על ראייתי. הראי היה גדוש באדי מים. הרגשתי רע ששכחתי קצת מסנדרה ומג'ורג'. הנסיעות בזמן מתרחשות יותר ויותר בזמן האחרון. אני לא יודע מה זה אומר ומתי זה יפסק. בעצם אני כבר לא יודע כלום. כשיצאתי מהאמבטיה וכשמגבת עוטפת את מותניי, ראיתי את אן מולי. אן בת השש – עשרה.
" מה את רוצה עכשיו?" , אמרתי בכעס.
" בכית... למה בכית?"
" את תדעי... בסופו של דבר."
הלכתי למטבח לחמם לי מרק חם שיחמם אותי קצת מבפנים בלב – בנקודה שהוא קפוא כבר זמן מה.
" תמיד רציתי לשאול אותך משהו" , אמרתי כשאני עומד ליד המיקרו מחכה שהוא יסיים לחמם את המרק.
" איך זה כשאני תמיד רואה אותך. את עם בגדים מהתקופה שלי?"
" זה בגלל שכשאני קופצת בזמן... ומגיעה למקום אחר אני לא לובשת כלום. אני גונבת בגדים ופורצת כל מיני חנויות."
דממה. הוצאתי את המרק והנחתי אותו על שולחן המטבח המרובע.
" אני הולכת מיי..." אן אמרה ולפני שסיימה את שמי כבר לא הייתה בדירה.
שתיתי את המרק. איך זה שאני עדיין מרגיש קפוא? עכשיו אני יודע.
אני שוב לבד.

למה אני כל הזמן מאבד את תחושת הזמן הזאת? למה אני הולך לאיבוד בתוכי ואיני מוצא עוד את הדרך? אולי כדאי שאהרוג את עצמי אולי אז תהיה לי מנוחה, ומחשבות מבלבלות לא ירוצו מנגד למוחי. אני באמת רוצה להפסיק לנסוע. זה יכול לקרות בכל מקום. בין אם אני בעבודה או נוסע במכונית. כבר פיטרו אותי מכמה מקומות עבודה בגלל שנעלמתי פתאום באמצע. זה תוקע לי את החיים. לא. בעצם זה משבית לי אותם. כואב לי. שוב פעם פרפור.

" היי, אדוני מי אתה? , עיניים ירוקות שבהו בי שאלו.
" מייקל, איך קוראים לך?"
" גם מייקל" , העיניים אמרו וצחקו.
" אז...מייקל" , אמרתי, " בן כמה אתה?"
" שבע."
"מייקל אתה רוצה ללכת איתי לספארי?"
" לא. אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים."
" אז למה אתה עדיין ממשיך לדבר איתי?"
" כי יש לך שם כמו שלי ואתה חייב להיות נחמד." הוא אמר בקולו הילדותי.
" מייקל, יש משהו שאני צריך לספר לך." , אמרתי בחשש אם זה הדבר שנכון לעשות.
" אני מקשיב." הוא אמר ושילב את ידיו על בטנו.
" בעוד שבע עשרה שנים מעכשיו אתה הולך לנסוע...."
" לדיסני – לנד?"
" לא מייקל, למקום רחוק כל כך ולא מוכר."
" לאנטארקטיקה? אבא אומר שזה המקום הכי רחוק והכי בודד שיש בכדור הארץ."
" מייקל, מה שאני מתכוון הוא שאתה הולך לנסוע בזמן..."
" לנסוע בזמן?" הוא לא הבין.
"אתה תבין את הגדול כשתגדל."
הוא שתק.
" בוא נלך לספארי מייקל."
בדרך לספארי, הרחובות שהובילו לכיכר הראשית והגדולה שהובילה ימינה אל שער הספארי היו ריקים כמעט מכל אדם למעט שניים שלושה אנשים שירדו למכולת הסמוכה לביתם. מכוניות חנו בצידי הכביש צמודות – צמודות למדרכה האפורה. עצים ירוקים נשתלו ביריעת הגן שמוקמה בצידה השני של המדרכה. סנאים קיפצו להם ושיחקו יחדיו. ילדים שמחים הסתובבו בקרוסלה במהירות וקנו גלידות מאוטו הגלידה הלבן שהיה מגיע פעם ביום. כשהמשכנו ללכת בלי לומר כלום, בעטתי באבן קטנה שהתגלגלה עד לסופו של הרחוב.
" אז... מתי אני אסע?" , מייקל הקטן שאל.
" מתי שתכיר את סנדרה."
" את מי?"
"סמוך עליי מייקל." אמרתי בחיוך. המשכנו ללכת עד שהגענו לגדר הספארי הגבוהה והירוקה. מאחורי הגדר היו קופים חומים ולבנים עם זנבות ארוכים. ג'ירפות מנומרות וגבוהות רצו ביחד בקבוצות של שלוש.
" מייקל?" , הוא קרא לי.
" כן."
" אתה יכול לקנות לי נקניקיה בלחמניה?"
" בטח!" קפצתי משמחה.
הלכנו לדוכן נקניקיות חמות, המוכר שאל אותנו אם אנחנו הולכים לספארי וכשענינו בחיוב הוא אמר שהספארי סגור, כמה אריות ברחו משטחם והסתובבו חופשיים בשטח הספארי.
מייקל הקטן התאכזב. למה אני מצפה למשהו אחר? גם אני הייתי מתאכזב אם היו מבטיחים לי ללכת למקום שהיה ה- דבר בשבילי באותה התקופה. ובייחוד עכשיו שהוא קרוב כל כך.
" מייקל אתה רוצה ללכת איתי למוזיאון?"
" איזה... מוזיאון?", הוא שאל.
" מוזיאון חיות פרה – היסטוריות."
" מה זה חיות פר – היסטריות." הוא שאל נאבק עם המילה המורכבת ואני נאבק לא להתגלגל מצחוק לביטוי המילה שהוא הגה.
" ראית פעם דינוזאורים?"
לפתע חיוך ניצת על פניו ועניו ברקו באופטימיות מתוקה. המשכנו לרדת ברחוב הארוך שהספארי היה ממוקם בו, וכשהגענו לצומת פנינו ימינה ואז שמאלה.
" איך אני אהיה בעתיד? יהיו לי את כל משחקי הוידאו של מגה – מן? או אולי אפילו שיהיה לי מחשב חדש?"
" אני מצטער מייקל, אני לא יכול לספר לך."
" אווף! אתה לא כיף בכלל! אתה לא יכול לספר לי כלום אז בשביל מה באת לפה?!"
" מייקל" , אמרתי בקול הכי רך ומשכנע, " אין לי שליטה על הנסיעות בזמן. אני אפילו חושב שהנסיעות בזמן קורות יותר בזמן האחרון. אני לא יכול לשלוט בזה."
" הוא לא ענה. רק המשיך להתקדם כמה צעדים לפניי. הוא לא פנה אליי יותר באותו היום. זה הדבר הכי מוזר שיכול לקרות. הדבר הכי אירוני. להתעלם מעצמך?

אני זוכר שאמא צרחה באותו הלילה, היא צרחה כל כך חזק שאחרי חצי דקה כל הרחוב היה בפתח הדלת. אני זוכר שאבא התבוסס בדם האדום שלו. אנשים ניסו להזיז אותי הרחק מן הגופה שלא אראה אותה. אך זה כבר היה מאוחר. אני לא זוכר בדיוק מה הרגשתי. זה היה מן רגש לא מוגדר. רגש פתוח ומעורפל כל כך. אני זוכר שהירח לא האיר באותו הלילה ושמיכת עננים כיסתה אותו מעיני כל. כוכבים קטנים ניצנצו בשמי הלילה. פנסי הרחוב האירו את המדרכות אך לא את הכביש השחור. אני שוב פעם כבול באפילה. אני חושב ששנאתי את אבא. לא שכחתי לו את החבטה ההיא. את הסימן האדום שעל לחייה של אמא. אני לא מבין למה היא מתייפחת עליו עכשיו. אני לא חושב שהוא אהב אותה.


פרק ד' :

קמתי מחלום רע באמצע הלילה. נושם במהירות. חלומות רעים מתחילים לצוץ מפני המים בתקופה הנוכחית. המון חלומות מפריעים לשנתי. הסתכלתי על השמיים השחורים שנראו מבעד לזגוגית החלון המאובקת כמעה. שמיים בלי שום אור. שמיים בלי תקווה. מצמתי כמה פעמים. במצמוץ השלישי במקום חלון אני רואה את אן בתחתון וחזייה.
" שוב חלום רע?" , היא שאלה.
הנהנתי לחיוב.
" את נראית נורא." פלטתי.
" אבא שלי רוצה לחתן אותי עם מישהו שאני בכלל לא מכירה! והוא לא מוכן להקשיב לי."
" בת כמה את עכשיו?"
" עשרים ושתיים. אתה נראה לי כבן ארבעים ומשהו עכשיו."
" כן. בן ארבעים ואחת." אמרתי באותו בזמן שהדלקתי את המנורה שעל השידה. היא התיישבה לידי. עורה הצחור בהר באור החלוש שהפיצה המנורה.
ידיה ורגליה הרזות שולבו כמו כנפי מלאך לפני מעופו. היא הייתה מדהימה. הרעידה ופעימה את ליבי מחדש.
" את... רוצה משהו לאכול או לשתות?" שאלתי בגמגום.
דממה.
הדבר הראשון שאני זוכר אחרי הדממה הוא שהיא חיבקה אותי כל כך חזק. פניה נשענו על כתפי. גופה החל לרעוד מכאב ודמעות שזלגו להן מפניה על כתפי. אני לא יודע כמה זמן היא בכתה ככה עד שלבסוף נרגעה. וכשנרגעה היא אמרה שהיא בסדר ושזה סתם היה חוסר שליטה לרגע.
" בא לך ללכת לקולנוע מחר?"
" קולנוע? מה זה קולנוע?" , היא שאלה בבלבול.
" תחשבי שאת קוראת ספר רק במקום לקרוא אותו את רואה אותו מול העיניים."
" ואוו! זה נשמע כמו קסם!" היא אמרה בהתרגשות.
" לא בדיוק." , אמרתי. היינו מחובקים. הרגשה חמה ביותר ונעימה כל כך. מגע עורה בעורי. החום שהתלקח. הכל היה מסחרר.
" זאת טכנולוגיה."
" טכנולוגיה?"
ובכך באותו הלילה התחלתי להסביר לה על כל הדברים שחצצו בינה לביני, בין הזמן שלה לזמן שלי.
בסביבות השעה חמש לפנות בוקר. אני זוכר שהרגשתי תזוזה מהירה במיטה, כאילו המזרן איבד כוח ומשקל שקמו ממנו במהרה. פתחתי עיניים וראיתי את אן רצה לשירותים ומקיאה.
" הכל בסדר אן?"
אחרי דקה שנרגעה היא השיבה, " לא ממש. כואבת לי הבטן נורא."
" אולי אכלת משהו מקולקל?" שאלתי מודאג.
" אולי לא אכלתי כלום ביום האחרון."
התקדמתי לעברה.
" אוקיי! אז מה את רוצה שאני אכין לך?" , שאלתי בפתח הדלת.
" ת'אמת שחשבתי ספגטי עם רוטב עגבניות."
מכה בבטן הונחתה עליי. זה היה המתכון שאני וסנדרה נהגנו להכין.
" כמובן אם... זה בסדר מייקל..." , היא אמרה כשחיוך עצוב על פניה. נעמדתי בפתח הדלת כמה דקות ארוכות. באותו הזמן אן שטפה פנים והתקלחה. ניחוח שמפו בריח תפוז התפזר בשטח המקלחת ועורר את חוש הריח שלי.
הוצאתי מן המגירה חבילת פסטה, רסק עגבניות, שלושה- ארבעה בצלים, שבע שיני שום, חצי חבילת בזיליקום. הנחתי בזהירות את הפסטה במים הרתוחים שבסיר הנירוסטה הגדול, חתכתי את הבצל והוא חתך את עיניי עם אדים חריפים. הדמעות לא איחרו להגיע. חיממתי את המחבת ושפכתי כף שמן זית, שפכתי את הבצל מקרש החיתוך על המחבת החמה. ריח טוב של אוכל שט לו באוויר הדירה.
" אממ... זה מריח טוב." , אן אמרה כשמגבת עוטפת אותה, שיערה האדמוני כעת קיבל גוון של בורדו, שיערה הרטוב והמתולתל טפטף קלות על רצפת הדירה. ריח המקלחת בהחלט ניצח את ריח האוכל בתחרות על אפי.
" מה אתה צריך שאני אעשה?" , היא שאלה נחושה בדעתה לעזור לי.
" תחתכי את הבזיליקום שמונח על השיש" , הוריתי ביד לעבר חופן תלתנים ירוקים. הבצל הזהיב, שפכתי חצי מכמות שיני השום החתוכים על המחבת ועם כף העץ ערבבתי ובחשתי את התכולה שהתבשלה. יצאתי לרגע מן המטבח והדלקתי את מחשב הנייד- שמתי כמה שירים אחדים שהיו על הכונן הקשיח של המחשב. שיר החל להתנגן לו לרעש האש המתלקחת.


“ Come up to meet you
Tell you I’m sorry.
You don’t know how lovely
You are…”

שפכתי את סיר הפסטה למסננת שהייתה בכיור. שטפתי את הפסטה החמה במים קרים. הבזיליקום היה מוכן. חצי מקופסת רסק העגבניות נמזגה גם היא למחבת הרוטב. עשר דקות חיכינו בעוד אני ואן מתנשקים קלות באמצע סידור השולחן.
" לא כדאי שתשימי בגדים?"
" חם פה." היא אמרה.
" אני לא מתנגד" , אמרתי בחיוך קורן מאושר.
" אוויש.... לא משנה באיזה זמן אני נמצאת גברים תמיד יישארו גברים."
שמתי את הבזיליקום ואת שאר רסק העגבניות. אן הלכה לחדרי ולבשה חולצת טריקו כחולה שלי וחצאית שנשארה בארון שלי, חצאית משובצת של סנדרה. היא הייתה כל כך יפהפייה. הפנטה אותי כל כך שכמעט ונכוויתי מהכיריים. עיני הטופז שלה התנגשו בשלמות עם אור היום שחדר לדירה דרך תריסי החלון הפתוחים לרווחה. שיערה הערמוני והמתולתל גרם לי להחליט בשאלת הצבע האהוב עליי. תיבלתי את הרוטב שעדיין חומם על אש קטנה, במעט פלפל ומלח.
חיכיתי עוד כחמש דקות. כיביתי את הגז. מזגתי את התכולה לשתי צלחות מזכוכית הן של הספגטי והן של הרוטב.
" בתיאבון" , אמרה ונשקה לאפי.


29 אוגוסט 2009, 23:17
פרופיל אישי אתר
הצג הודעות החל מה:  מיין לפי  
פרסם נושא חדש הגב לנושא  [ הודעה אחת ] 


מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד


אתה לא יכול לכתוב נושאים חדשים בפורום זה
אתה לא יכול להגיב לנושאים קיימים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול לצרף קבצים בפורום זה

חפש:
עבור ל:  
cron
Powered by phpBB © phpBB Group.
Designed by Vjacheslav Trushkin for Free Forums/DivisionCore.
מבוסס על phpBB.co.il - פורומים בעברית. כל הזכויות שמורות © 2008 - phpBB.co.il.